מה זה בעצם הדבר הזה שאנחנו מצווים להרבות בו כ"כ בחודש הקסום הזה- אדר? מה זאת בכלל השמחה המדוברת?
שמחה זה ריקוד? או הצלחה? זה בגד יפה? אולי בכלל שמחה זאת ארוחה טובה? או חשבון בנק שבע?
למען ד', מה זאת שמחה?
זה משהו סובייקטיבי? כל אחד שמח ממשהו אחר, בצורה אחרת, לפרק זמן אחר? או שזה אובייקטיבי? יכול להיות מצב כזה?
איך מרבים בשמחה ולמה זה קשור לאדר?
אז לאושרינו, המהר"ל מאיר את עינינו בשאלה המורכבת הזאת, וכה הוא מסביר: "אין שמחה אלא בדבר שלם".
השמחה נוצרת כאשר יש השלמה, יש התחברות והתקשרות, אין פירוד. הדוגמא הקלאסית לכך היא: שמחת חתן וכלה, התחברות של שני חלקי נשמה שהתפצלה וכעת הם חוזרים מתחברים.
הפירוד הוא עצב, הוא מחסור.
זה כואב לנו במריבה, זה כואב לנו בהחמצת יעד שרצינו להשיג ולא הצלחנו להתקרב אליו. בכשלון של "שבת אחים גם יחד". זה כואב לנו כשהסביבה שלנו לא שלימה, לא מאוחדת, לא מחוברת. הכרסום הזה בלב, זה צער הפירוד.
וזה הכי כואב לנו בנשמה, כשהיא לא מצליחה להתחבר ולהתקשר לבורא הנשמות. הנשמה שלנו מרגישה כל הזמן את הניתוק וההפרדות שלה מכסא הכבוד, את התלישות שלה. והיא בכמיהה כל הזמן לחזור ולהתאחד עם יוצרה בשמחת עולם.
כל מצווה שאנחנו מקיימים, כל צווי שמימי שאנחנו נענים לו, כל מאמץ לעשיית רצון ד'- זה התחברות, זה קשר וחיבור עם ד'. כל מצווה היא שמחה. ובריקוד הזה שלנו עם ד', גם השמים מצטרפים לשירה והיקום כולו מתאחד "אז ירננו כל עצי היער". זה אור האורות, זה אושר שרוקד בך ומצית בך חדרים.
מרדכי ואסתר במגילה מובילים אותנו למציאת השמחה האמיתית:
המגילה משקפת לנו בעוצמה את המציאות לכאורה, של החיים: מציאות עצובה, מציאות של פירוד, מציאות של עולם נעלם. במשך 9 שנים מתרחשים מאורעות שנראים נפרדים, אין קשר ביניהם, אין חיבור. זה מבט עצוב ומדכא על העולם הזה בכלל, ובפרט על הכליה המוחלטת שתוכננה כלפי אבותינו באותה תקופה מרה וקשה.
אבל ד' הוא שלם, ומלוא כל העולם כולו אחדותו יתברך, והוא טווה את כל החוטים ומסדר את הזמנים ואת המאורעות כמו פאזל.
והסוף הטוב והיפהפה של המגילה הזאת, שחושפת לנו רטרואקטיבית את כל מה שהיה מאחורי הקלעים, את כל המרכיבים ואת כל הסודות, ואשר נותנת לנו יד אומן ולוקחת אותנו עד הסיום הטוב והמפתיע. בסוף השמח הזה, שמאחד את כל הקטעים המוזרים שקרו שם : פרקים בהמשכים מהודו ועד כוש ובתוככי ארמון המלוכה אשר בשושן הבירה. כשאנחנו מתחברים לתובנה המושלמת שהכל מתוכנן לפרטי פרטים מאיתו יתברך- שם יש כזאת שמחה! ים של התרגשות! כי ד' מתכנן וצופה מראש, והכל ממנו, אין צרוף מקרים אלא פסיפס שכולו סדר ומאזני צדק במשקל מדוקדק ומוחלט. וכשאנחנו מתחברים אליו בהבנה שהוא כאן, איתנו- גם כשחשבנו שאנחנו לבד- זה אור האורות, זאת שמחה שפורצת את כל גבולות ההגיון, הזמן והמקום.
הלילה ההוא ביער.
היה גשם, וקור נורא שחודר לעצמות. אפשר היה לגעת בעלטה, למשש את החשיכה. רק להוציא את הלשון לטעום ולנשום את השחור השחור הזה, המר הזה. לרגע ארוך ורועד הוא היה מסומר למקומו, אבל באומץ הוא החליט להתקדם, לגשש, לנסות להמשיך הלאה. הוא מישש את העצים ואת הקרקע, בהיסוס הוא התקדם צעד קטן, ועוד אחד. כל החושים שלו דרוכים ומאומצים והוא קולט כל ציוץ וכל שריקה. הוא למד את היער, מפענח את סודותיו שרשומים בקולות העופות, בשריקת הזוחלים, בטל השמים ובשרף האילנות. מידי פעם הבליח ברק שקרע את החושך ושפך אור על הדרך שעוד נותר לו לעבור, חושף עוד פיסת יער, עוד כיוון להתקדם בו. כשהוא הרגיש ממש ממש אבוד הוא הוציא את אחרוני הגפרורים שנותרו, מדליק זהרורים של אור ונוחם. האורות הקטנים והזמניים האלה היו הצלה בשבילו, הם גילו לו חלקית את התמונה החשוכה, הם ניחמו אותו בהתקדמות האיטית שלו. חלק גדול מאד מההתקדמות שלו הוא חב להבזקים האלה שהנחו אותו וכיוונו אותו ליעד. אבל גם כשדעכו האורות הוא לא עצר. הוא חקר וחפר והסתגל לראות במוחש דרך חושיו האחרים. באוזניו, בידיו, ברגליו - הוא ניסה ובדק וטעה והמשיך ונפל וקם.
ואז הגיע הבוקר.
מיותר לחלוטין היה עכשיו הגפרור האחרון בידיו, נלעג מול סינוור השמש העולה. קטן ולא משמעותי באור העצום ששטף את העולם.
זכרם הגווע של האורות הקטנים העלה חיוך בליבו, לא נותר מהם רושם. אבל ההכרות העמוקה שלו עם סודותיו של היער, היכולת שרכש להתמודד ולהסתגל גם בחשיכה, להתקדם ולראות בעזרת כל החושים – זאת מסוגלות שקנה לעצמו והיא תלווה אותו לנצח.
לעתיד לבוא כל המועדים בטלים, מלבד פורים. מסביר זאת ר' יצחק הוטנר: כל החגים הם אורות, הם הבלחות של יד ד' בתוך חשכת החיים, הם זיקוקים וברקים שמצילים אותנו באפילת הגלות. האור שדוחה את החושך ועוזר לנו להמשיך הלאה, להתקדם ולהתדבק בד'.
כשיאיר אור ד' הגדול והנורא עלינו לעתיד לבוא- כבר לא נצטרך את האורות הקטנים והזמניים האלה.
אבל פורים, פורים זה משהו אחר. פורים זה לימוד שלנו לראות את ד' גם בחשיכה. לא להיכנע למראה המטעה של המציאות- ולדעת להכיר ולזהות ולגלות את ד' גם בחושך. המסוגלות הזאת, להאמין ולהתחבר למציאות ד' גם בקושי, גם בחושך-זה מה שקיבלנו מפורים. זה קנין בנפש שגם באור שאין מלאך ובריה יכולים לשער- גם אז, לעתיד לבוא, הרושם שקיבלנו ממנו, ההשפעה שלו על עיצוב הנשמה שלנו – תשאר לנצח.
ישנו עם אחד, מפורד ומפוזר - שלא תמיד זוכר להכניס את ד' לכל רגע, לכל סיטואציה – וזה חושך, גלות צער וכאב לב.
הגיע אדר – וזה הזמן שלנו להתחבר לאמונה בד'. לשמוח- בקיום רצון ד' בהקפדה ובאהבה, לראות אותו גם כשהוא מסתתר. כי הוא איתנו, גם מאחורי הדברים הקשים. הוא עומד וידיו פרושות אלינו- עיניו צופות עלינו, בכל מקום ובכל זמן.
"להודיע שכל קוויך לא יבושו
ולא יכלמו לנצח, כל החוסים בך!"